טעויות הרסניות שהורים עושים בזמן התקף זעם של הפעוט שלהם
(ואיך אפשר אחרת בלי לוותר על סמכות ועם הרבה יותר קרבה)
יש רגעים, בהם הילד שלך מתפרק, ואת מרגישה שגם את עומדת שם על הקצה.
הוא צורח, אולי זורק דברים, אולי פשוט שוכב על הרצפה ומתמסר לכאב שלו.
ואת? לפעמים רוצה לחבק, לפעמים רוצה לברוח.
לא תמיד ברור איך נכון להגיב.
אבל בתוך הכאוס הזה יש לנו כהורים הזדמנות נדירה. דווקא ברגעים הקשים ביותר, אנחנו יכולים לעזור לילד ללמוד איך מרגיעים סערה.
אבל לשם כך, חשוב להכיר את התגובות ההוריות שנראות טבעיות – אך מזיקות יותר משהן מועילות.
1. לצעוק בחזרה או להעניש – זה אולי מרגיע אותך רגעית, אבל משאיר את הילד לבד בתוך הסערה
התגובה הכי נפוצה היא זו שנובעת מההצפה שלנו כהורים:
“תפסיק מיד!”, “לך לחדר שלך!”, או גרוע מזה – עונש או צעקה שמאיימים לפרק.
אבל כשהילד מתפרק רגשית, הוא לא צריך ענישה. הוא צריך עוגן.
- הוא לא מסוגל להבין מה עשינו לו “לא בסדר” – כי מוחו מוצף.
- הוא לא לומד לקח – הוא לומד לפחד.
- הוא מפסיק? זה לא כי נרגע. זה כי נבהל.
וזה ההבדל בין ציות מתוך פחד לבין למידה מתוך קשר.
2. איומים והפחדות – מייצרים צייתנות חיצונית, אבל מבפנים: חרדה
לפעמים, כדי “להפסיק את זה עכשיו”, אנחנו שולפים משפטים כמו:
- “אני הולכת בלעדיך.”
- “עוד רגע אחד – ואת כל הצעצועים אני זורקת.”
- “אני אתקשר לסבא שיבוא לקחת אותך כי אני לא מסוגלת יותר.”
מה שקורה בפועל?
הילד אולי נאלם. אבל הוא לא נרגע.
הוא פשוט נכנס למצב הישרדות. הגוף שלו מוצף באדרנלין, והמוח עובר למצב של “פחד” ולא של הבנה.
והכי חשוב:
הוא לומד שהאהבה שהוא מקבל תלויה בהתנהגות.
וזה שורש לפיתוח של התקשרות לא בטוחה, חרדה, או ריצוי תמידי.
3. התעלמות מההתקף, אולי שקט עכשיו, אבל המחיר רגשי כבד
יש המלצות ישנות שאומרות:
“פשוט תתעלם. אל תיגש. שהוא ילמד שאי אפשר ככה.”
אבל זה לא עובד בגיל הרך.
למה?
- כי פעוטות עדיין לא יודעים לווסת את עצמם.
- כי התעלמות נתפסת אצלם כדחייה.
- כי כשלא רואים אותם ברגע הכי קשה, הם מפנימים: “כשקשה לי, אני לבד.”
גם אם “ההתנהגות” נפסקת, הרגש לא נרגע. הוא פשוט נכנס פנימה.
וילדים כאלה לפעמים מתפרצים יותר, כי זה הדרך היחידה שלהם להשיג קשר.
4. דיבור הגיוני מדי בזמן סערה – ההורה מדבר למוח, הילד זועק מהלב
“זה רק צעצוע”, “אפשר לתקן”, “אין סיבה לבכות כל כך”.
הכוונה טובה, באמת.
אבל בזמן סערה, המוח ההגיוני של הילד לא פעיל.
הוא מוצף.
הוא לא צריך הסבר. הוא צריך שמישהו ירגיש אותו.
מה כן?
לפעמים רק מבט רך, לפעמים נשימה משותפת.
ובמילים:
“אני רואה שקשה לך עכשיו. אני איתך.”
הבנה לפני פתרון. קרבה לפני הסבר.
5. הורה רגוע מדי – שנמצא שם פיזית, אבל חסר רגשית
יש הורים שאומרים:
“אני לא צועק ולא מאיים, אני פשוט מחכה שיירגע.”
אבל הנוכחות הזו , כשהיא קרה, שקטה, לא נוגעת – משדרת ניתוק.
והילד מרגיש לבד, בדיוק כמו כשמתעלמים ממנו.
הוא צריך שתהיי שם. באמת.
לא רק פיזית. אלא רגשית.
אז מה כן? איך מגיבים אחרת?
לא צריך "שיטה".
צריך גישה.
גישה שרואה בהתקף הזעם קריאה לקשר ולא בעיית התנהגות.
הנה כמה עקרונות פשוטים:
- קודם כל נוכחות: לשבת לידו, לא לעזוב.
- אמפתיה לפני הסבר: "אני רואה שקשה לך", במקום "אתה מגזים".
- לנשום יחד: הרוגע שלך משפיע פיזית על הרוגע שלו.
אחרי שנרגע – לחזור לשיחה: לא לווותר על גבולות, אבל להציב אותם מתוך קשר, לא מתוך ריחוק.
ולמה כל זה כל כך חשוב?
כי הרגעים האלה – של ההתפרצות – הם הרגעים בהם הילד בודק:
“האם תישארו איתי גם כשאני לא מושלם? גם כשאני צועק? גם כשאני לא יודע איך לעצור את עצמי?”
והתשובה שנקבל כהורים – תלויה לא במה שאמרנו, אלא באיך היינו שם.
גם אם עשינו את כל הטעויות שכתובות פה, אפשר לתקן.
הורים הם בני אדם.
אבל הידיעה הזו, שיש דרך אחרת, שיש דרך מקרבת, שיש דרך ללמד רגש מתוך קשר,
היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת להם. ולעצמנו.
אני כאן בשבילך
לכל שאלה או התלבטות כתבי לי ואחזור אליך בהקדם
מחפשת להרחיב את ארגז הכלים שלך
ולקבל כלים מקצועיים?
חיפשת מענה לדבר מה מסוים ולא הצלחת למצוא?
נקודה חשובה!
בהרבה מהמקרים תדרש התערבות יותר מקצועית ולא ניתן יהיה לקבל מענה לבעיה ספציפית במאמר בבלוג כמו לא בפוסט בפייסבוק ובאינסטגרם.
למה זה כך?
כי לכל ילד ולכל משפחה נדרשת התייחסות ספציפית והתאמה כמו כפפה ליד וזו בדיוק המשמעות של אשת מקצוע מיומנת.
וזה לא רק להקנות ידע – כי ידע הוא אינסופי וקיים בכל מקום הבעיה היא עם היישום וההטמעה של הכלים בבית שלכם ובדיוק לשם כך יש צורך במדריכות הורים שיודעות להתאים את הידע והכלים אליכם ולעזור לכם להטמיע את הדברים.
ליצירת קשר להדרכת הורים פרטנית
